טקסט לתערוכה אספלט ברזל בטון
גלריה אלה , ירושלים 2008

חצרות מפעלים, אתרי בנייה, מגרשי גרוטאות, מיכלים ומשאיות, פחים צינורות וקרשים. עודד זידל מצייר את החצר האחורית של הנוף העירוני. לא נופי טבע ולא נופי עיר ‘מתורבתים’, אלא אזורי שוליים, פינות זנוחות ומקומות שאנו חולפים על פניהם כמעט מבלי לראותם. הציור מתבסס כמעט תמיד על צילומים שצילם ומשמשים לו כסקיצה ראשונית. בתהליך העבודה מתפרקים הנתונים שבצילום ונבנים מחדש – פרטי נוף מיטשטשים, חלקם נעלמים, עד כי לעתים נותר קשר רופף בלבד בין הציור לבין הצילום ששימש לו נקודת מוצא.

כל הציורים ריקים מאדם או בעל חיים. מבחינה זו ניתן לראות בציוריו של עודד חוליה הנובעת, בדרכה הייחודית, מציורי העיר הריקים והאימתנים של דה קיריקו האיטלקי, ומציורי החללים הריקים, עם חלוקת השטח הדומה של הופר האמריקאי, אשר אף אמר: “תמיד חדר ריק היה עבורי אתגר… כיצד נראה חדר ריק כשאף אחד לא נמצא בו… ההיעדרות יכולה להעיד על נוכחות”. בציוריו של זידל אין ניכור, האדם החסר נוכח, והמשאית, הטרקטור או המנוף, עמדת השמירה והאור בחלון הם עדות לקיומו ולהימצאותו בשטח. מבחינה זו אפשר לחזור חמשים שנה לאחור, אל ציורי הכלים החקלאיים שצייר אברהם אופק בקיבוץ – תמיד ללא אנשים. הגרוטאות כנושא בחלק מן הציורים, ההתייחסות אל הנוף כאל גיבוב מקרי של עצמים וההישענות על צילומים מזכירים את רישומי הערימות של לארי אברמסון.

הבחירה השרירותית, הסתמית לכאורה של הנושאים, הופכת את הציור עצמו לנושא וממקדת את הצופה בשפת הציור, במבנה, בצבעוניות, בחלוקת השטח ובפעולת הציור. יש בציוריו של עודד חום, יש קרקע מוצקה ויש שמיים, יש אור יום או אור פנסים בלילה. אך לא מדובר פה בנוף פסטורלי כי אם במקומות של בנייה ותעשייה, שהקסם בהם טמון  בדינאמיות ובהפתעה, ממש כמו ביצירה האמנותית עצמה. בשפה תמציתית, ובמריחות צבע דשנות הוא יוצר משטחי צבע אחידים. בציורי היום הצבעים מוארים ומסנוורים ונראים במלוא עוצמתם, עד כי אפשר לחוש בחום המתעצם מצינורות המפלט של הדחפורים והמלגזות. בציורי הלילה, הפנסים מאירים ויוצרים מראה דרמטי מקיר של מבנה, מדלת או מחלון, והחושך מכסה על האבק, על השומר העייף שבפנים, על הפסולת ועל האדמה המוכתמת בזפת.