דברים שנאמרו בהשקת “בשביל בין עשבי הים”
בגלריה “החללית”, תל-אביב 14.5.11

הפואטיקה של דורית והסגנון של עודד שונים באופן מהותי זה מזה: הפואטיקה של דורית מבקשת לגעת כמעט באופן מוחשי במציאות באמצעים פוסטמודרניסטיים וקרנבליים ואילו הסגנון של עודד מתרחק מהמציאות באמצעות תמהיל מודרניסטי של נאיביות ואקספרסיביות. הודות למפגש הקצוות בין פוסטמודרניזם למודרניזם נוצרה כאן יצירה מרתקת, אשר בה הניגודים בדרך כלל משלימים זה את זה באופן מפתיע ומקורי. ועוד, יתרון גדול של מתח הניגודים הוא בשחרור הציור מאילוסטרטיביות. אני אדגים את מתח הניגודים באמצעות חמש דוגמאות מרכזיות.
צמד הניגודים המרכזי בספר הוא המתח בין המינורי למאג’ורי. זהו גם הבסיס לשלד האסתטי של הספר, אשר ממנו נובעים רוב מאפייניו האסתטיים. הפואמה היא יצירה ננו-פואטית נראטיבית. זו יצירה המורכבת מעלילה של פרגמנטים קטנים. כשאני הגדרתי את המונח ננו-פואטיקה קבעתי שהשיר הננו-פואטי אורכו הוא עד שש שורות. בפואמה כל בתי השיר לא חורגים מעבר לשש שורות. בניגוד לננו-פואטיקה של הפואמה, הציור הוא מאג’ורי. הציורים מעוצבים באמצעות מרחבי צבע גדולים היוצרים תחושת רחבות.
הדוגמה השניה היא המתח בין שירת הפרטים לציור המרחבים. הפואמה מתמקדת בחיפוש אחר יופיים של הפרטים הקטנים האנושיים והטבעיים ובמפגש ביניהם. ציורי הספר מעוצבים ההפך מהפואמה: אין בהם פרטים והמתבונן נבלע במרחבי הטבע. הציור בכך כאילו מכיל בתוכו את הפרטים הרבים של הפואמה. פועל יוצא של מתח ניגודים זה הוא המתחים בין הדינמי לפאסיבי, ובין הריבוי למיעוט. הפואמה בנויה מריבוי של סיפורים קטנים ולכן היא דינמית ואילו הציורים  נעדרי עלילות ויחסית פאסיבים.
הדוגמה השלישית היא המתח בין החי לדומם. הפואמה עסוקה בבני אדם ובבעלי-חיים, אך לעומת זאת, בציורים אין בני אדם ובעלי-חיים.
הדוגמה הרביעית היא המתח בין הומור לרצינות. בפואמה יש אינספור שימושים בהומור דק, מאופק ומדויק, לרוב אירוני ופרודי, למשל, ההומור העצמי בפתיחה: “בְּמָלוֹן חֲמִשָּׁה כּוֹכָבִים/ מִתְבּוֹנֶנֶת בְּגַבִּי/ בֶּן חֲמִשָּׁה עֲשׂוֹרִים./ שְׁנֵי קִפְלֵי שֻׁמָּן/ בְּכָל צַד.” (6). פתיחת הומוריסטית מעין זו היא הצהרת כוונות קיומית וספרותית כאחד – הדוברת מצהירה שהיא מקבלת את מצבה הקיומי באשר הוא עם חיוך טוב. הקבלה מאפשרת לה לפנות זמן להנאה, לחגיגה ולדיבור חופשי. לעומת זאת, בציורים אין הומור, אלא שהודות לסגנונם הנאיבי נוצר גשר בין המדיומים. בנאיביות, בדומה להומור, יש לעיתים קרובות מימד של רכות והרכות היא זו שיוצרת בספר את הגשר בין השירה לציור.

הדוגמה החמישית עוסקת בשתי דרכים צורניות שונות להתרגע, אשר יוצרות גשר צורני ותכני ייחודי בין המדיומים. כאמור, הפואמה מתארת חוויה תיירותית של חיפוש אחר ריגושים, אך גם אחרי שלווה. הפואמה בנויה ממרווחי שקט רבים. בכל עמוד של הספר יש לפחות שלוש הפסקות גדולות בין בתי הפואמה. זה יוצר מרחב רב של דף לבן, חף מטקסט. השתיקות הללו מייצרות רוגע. עיצוב השתיקות בציורים נוצר הודות לשילוב בין דיאטת האובייקטים לטבע המדברי. הפסטורלה המדברית בציורים יוצרת אמביאנט, אווירה, שטיחי סאונד פתוחים השואבים את המתבונן לנופים שקטים פנימיים.

השאיפה לרוגע בפואמה, כמו בציור, קיימת לא רק ברמת הצורה, אלא אף ברמת התוכן. למשל, אחרי צלילה הדוברת חולקת עימנו הגיג-דגיג רב משמעי שהיא דלתה מהמצולה: “אַחֲרֵי שֶׁאֲנִי עוֹלָה מִן הַמַּעֲמַקִּים/ קָשֶׁה לִי לִשְׁמֹעַ דִּבּוּרִים.” (37). זהו תיאור חווייתי מדויק של אפקט המדיטציה על הנפש. הווה אומר, האפקטים המדטיביים והרגשיים של השירה והציור משתלבים באופן קסום ומפתיע הן ברמת התוכן והן ברמת הצורה וזאת למרות השפות האמנותיות המנוגדות.

לסיכום, הספר כיצירה בינתחומית אחת שלמה, פורץ את הגדרות של מוסכמות פואטיות וסגנוניות,
אבל הכי חשוב – הוא פשוט ספר שנעים לקרוא אותו.