טקסט לתערוכה “רוממה תלפיות”
גלריה אגריפס 12, ירושלים 2008

אחד הציירים האימפרסיוניסטים אמר פעם על גוגן: “אני לא יודע למה צריך לנסוע לטהיטי כשאפשר לצייר כל כך יפה ב-באטיניול”. באטיניול היה בפריס כמו רוממה, תלפיות בירושלים אכן בעודד – כדבריו – יש משקע אימפרסיוניסטי מובהק. את האתרים שהוא מצייר הואחי באופן קיומי,אקזיסטנציאלי, לא כמו תייר. הנופים של עודד אינם שכיות תמונה, אינם פיקטורסקיים. סזאן (פוסט-אימפרסיוניסט אמנם) צייר שוב ושוב את הר סן ויקטואר; מונה צייר את הגן שלו בז’יוורני, רנואר צייר מסיבות שייט על גדות הסיין. כך רשם ג’אקומטי את פריס. הנופים האלה לא היו לציירים הללו בגדר “חוץ”: לא טהיטי,לא פסגות ההרים של קספר דוד פרידריך ולא נופי הים הסוערים של טרנר. האימפרסיוניסטים והפוסט-אימפרסיוניסטים לא עמדו  ל נ ו כ ח  סביבותיהם; הם הפנימו אותן כיוון שחזרו אליהן עוד ועוד, וציירו אותן במישרין, על הבד, בשעות האור, ללא רישומי הכנה, ללא שכבות-מצע ושכבות-ביניים של תזגיג, כפי שהיה נהוג עד אז.  כך, על כל פנים, נעסו הציורים האימפרסיוניסטיים ה”קלאסיים”. התמונה האימפרסיוניסטית לא עמדה בין הצייר לבין סביבתו, היא לא היתה שחזור הסביבה (כפי שהיו,למשל,נופי ונציה ולונדון של קנאלטו) ולא הצגה רומנטית של כוחות טבע; הציור האימפרסיוניסטי היה יותר כמו טביעת-החותם של הסביבה על בד-הציור. זו היתה דרך ההתרשמות, ה- IMPRESSION .
התרגום המילולי של המונח הלועזי הוא “לחיצה”, “הטבעה”,”טביעת חותם”זו היא משמעות המונח העברי “רושם” ומכאן: “רישום”.
עיקר האימפרסיוניזם הוא הצבע וגם כאן הולך עודד בעקבות האימפרסיוניסטים. בשונה מהם, משיכות המכחול שלו אכספרסיוניסטיות באופיין, הצבע שלו יוצר אווירה ותאורה כללית קצת יותר משהוא מוסר את הצבעוניות המדוייקת של המושאים. הבדל עמוק יותר נמצא בבחירת אתרי הציור. האימפרסיוניסטים ציירו סביבות מיטביות, מעוררות אופטימיות, שמבטאות את מהלך החיים השליו, את “הטבע” במובן החיובי, האידילי (NATURE נגזר מלשון “לידה” ו-“צמיחה” בלטינית); ואילו באתרים של עודד נוכח המאוים, הריק, המנוגד לרווחת-הגוף ולמשך-החיים הפורה והבונה. עודד מראה את האלימות, על דרך מהפכת התעשייה, שהאדם השית על “הטבע”. בציוריו יש מה שהגוף אינו יכול לשאת בתנועתו החופשית, בנשימה. כאן אין שיט רוגע על מי נהר שקטים, אלא עקבות פעולתם של דחפורים. אלה הם נופי “ארץ הישימון”, שיירי הציוויליזציה וחורבותיה, שהותיר האדם על סביבו. הנוכחות האנושית כאן היא זו של נטישה ולא של הצטרפות והזנה הדדית של האדם וסביבתו. לפנינו איפוא נופים שכוחים. שכחה זו היא שמתהווה לנגד עינינו בציורים של עודד.

מה שנשאר בנופים שלו הוא מחסות ארעיים ואמצעי הגנה – ואמצעי חיתוך הסביבה וביתורה כגון גדרות, רשתות, מיכלים, מכולות, מבנים באמצע תהליך בניה או לפני הריסה, ואתרים תעשייתיים ריקים מנוכחות אדם.

בסופו של דבר, המסר האימפרסיוניסטי העיקרי הוא האינטימיות של אדם בתוך מה שהוא רואה – אינטימיות בניגוד להיזכרות ולהנצחה – ותחושת האינטימיות עולה גם מהציורים של עודד – רוממה ותלפיות הן שכונות שעודד עובר בהן כמעט מדי יום אלא שההבדל הוא זה: האינטימיות האימפרסיוניסטית היא אינטימיות של בן-הבית בסביבתו, שהוא משגשג בה ואילו בציור של עודד אין שום דבר הראוי לכינוי “בית”. זוהי אינטימיות של נווד, של חסר-בית, הנע ונד כמו קין שבנה את העיר הראשונה לאחר שגורש מקדמת עדן.