טקסט לתערוכה חול, חצץ ומלט גלריה על הצוק, נתניה 2006

עודד זידל מציג ציורים והדפסים שיצר בשנתיים האחרונות. בפורמטים שונים, ציוריו והדפסיו משרטטים את שולי האזורים האורבניים, אזורי תעשייה ואזורי בנייה, ובהם מערבלי בטון, מנופים, מבני תעשייה, טרקטורים [או דחפורים], משאיות וכן מראות עירוניים שונים – חזיתות בתים, פנסי רחוב, כבישים ומכוניות.

סגנון ציורו של זידל מתאפיין במשיכות מכחול מהירות, רחבות, מדויקות מתוך דחיפות, הנאה וביטחון. במידה רבה, הציור הוא הנושא. גוני הצבע, סוגי הקומפוזיציה, השליטה ברזי הפרספקטיבה – כל אלה באים לידי ביטוי. עבודותיו של זידל מתכתבות עם סגנון הציור הישראלי בראשית שנות ה-80, ובפרט עם ציוריהם רווי הצבע של גבי קלזמר ויצחק ליבנה, שפרצו לחלל הציור הישראלי לאחר שנים של יובש מושגי. לכאורה מדובר באנכרוניזם, אלא שלמעשה מדובר בפעולת גילוי. זידל, כעת בשנות ה-40 לחייו, החל לצייר לפני כשלוש שנים ומאז לא הפסיק. מעניין לעקוב אחרי התהליך של מי שלמד עיצוב גראפי בבצלאל בשנות ה- 80, וכעבור 20 שנה שב למחלקה לאמנות ולמורים שלימדו שם. את נקודת ההתחלה, שבה מתחילים לצייר, ניתן לבחור. סיבוב שני מתברר כאפשרי ומדובר בבשורה אופטימית לכל מי שמהסס לקפוץ לבריכת האמנות.

התאורה היא מוטיב בציוריו של זידל. בין אם טבעית או מלאכותית, מאור השמש או מפנס הרחוב, התאורה נוכחת כל העת. מהתאורה נגזרים הצללים, ומשחקי האור והצל יוצרים דרמה בתוך נופיו של זידל. תחושת הדרמה שעולה בהדרגה מתוך הציורים מתחדדת לנוכח היובש שבו הם מצוירים ותחושת האגביות כביכול של נושאי הציור. זאת משום שזידל יוצר דרמות מבלי להיות דרמטי. הוא מצליח לגעת בבדידות מבלי לגלוש לפאתטיות ועוסק במוות מבלי לומר עליו דבר במישרין

הדמות האנושית חסרה לכאורה. נופיו של זידל הם תפאורות חסרות שחקן ראשי, וניכרת בהם תחושת ואקום ומתח, שגואה מתוך הנופים הנטושים. אלא שנוכחות אנושית חודרת אל הציורים באמצעות רמזים פורמליסטים. למקצת הציורים נבחר פורמט רוחבי צר וארוך, והתוצאה היא תחושה מעט קלאוסטרופובית, מאיימת ואף מורבידית. אם המאונך הוא אות לחיים, המאוזן הוא סוג של מוות. הפרספקטיבות המכונסות מזמינות את הצופה להתכנס פנימה אל תוך הציור, ובו בזמן דוחקות שישאר בחוץ שמא ילכד בין קירות, גדרות, חומות וחזיתות מבנים שלא יאפשרו לו להגיע אל האופק. בציוריו של זידל השמיים כמעט תמיד נוכחים, בהירים ומוצפים אור, או כהים, מאיימים ורובצים על הציור. בדרך כלל הדרך אליהם חסומה. הציורים חותרים להגיע אל השמיים ולשם נמשך מבטו של הצופה, אלא שהשמיים הם משאלה בלתי אפשרית. בדרך לשמיים, שצבעם יוצר את מצב הרוח של הציור, תמיד ניצב מכשול. הדרך איננה פנויה ואי אפשר להתקדם עד לקו האופק. מרחבי השמיים הם המקום הרחב, הפתוח, הנושם של הציור, והם ניתנים בלגימות קצרות.

ציוריו של זידל מקורם בצילום. זידל מצלם את האתרים ולאחר מכן מתרגם אותם לציורים.  מעניין לעקוב אחר תהליך שמאפשר לצופה להתבונן בפרשנות שמציע האמן למציאות. זידל מנקה מהמציאות את הפרטים והטקסטורות, משנה את הקומפוזיציה, עושה מניפולציות ב”דבר האמיתי” למען ניקיון חזותי שגובל בהפשטה. הניקיון שעושה זידל בנופים, התעלמותו מהדמות האנושית, תמצוּת הצורות, השימוש בבריסטול ובאקריליק, כל אלה חושפים ממש כפי שהם מסתירים. ומשלל הנופים, השמיים, אזורי התעשייה והמבנים העירוניים עולה תחושה חדה של ישראליות: משהו צחיח, חסר יופי במובן המקובל, שאינו סובל עודף רגש וחותר  לתכליתיות.