אספלט, ברזל, בטון, אוצרת: אלה קליר-אריאל, פברואר 2008, גלריה אלה, ימין משה, ירושלים
חצרות מפעלים, אתרי בנייה, מגרשי גרוטאות, מיכלים ומשאיות, פחים צינורות וקרשים. עודד זידל מצייר את החצר האחורית של הנוף העירוני. לא נופי טבע ולא נופי עיר ‘מתורבתים’, אלא אזורי שוליים, פינות זנוחות ומקומות שאנו חולפים על פניהם כמעט מבלי לראותם. הציור מתבסס כמעט תמיד על צילומים שצילם ומשמשים לו כסקיצה ראשונית. בתהליך העבודה מתפרקים הנתונים שבצילום ונבנים מחדש – פרטי נוף מיטשטשים, חלקם נעלמים, עד כי לעתים נותר קשר רופף בלבד בין הציור לבין הצילום ששימש לו נקודת מוצא.
קרא/י עוד…
כל הציורים ריקים מאדם או בעל חיים. מבחינה זו ניתן לראות בציוריו של עודד חוליה הנובעת, בדרכה הייחודית, מציורי העיר הריקים והאימתנים של דה קיריקו האיטלקי, ומציורי החללים הריקים, עם חלוקת השטח הדומה של הופר האמריקאי, אשר אף אמר: “תמיד חדר ריק היה עבורי אתגר… כיצד נראה חדר ריק כשאף אחד לא נמצא בו… ההיעדרות יכולה להעיד על נוכחות”. בציוריו של זידל אין ניכור, האדם החסר נוכח, והמשאית, הטרקטור או המנוף, עמדת השמירה והאור בחלון הם עדות לקיומו ולהימצאותו בשטח. מבחינה זו אפשר לחזור חמשים שנה לאחור, אל ציורי הכלים החקלאיים שצייר אברהם אופק בקיבוץ – תמיד ללא אנשים. הגרוטאות כנושא בחלק מן הציורים, ההתייחסות אל הנוף כאל גיבוב מקרי של עצמים וההישענות על צילומים מזכירים את רישומי הערימות של לארי אברמסון.
הבחירה השרירותית, הסתמית לכאורה של הנושאים, הופכת את הציור עצמו לנושא וממקדת את הצופה בשפת הציור, במבנה, בצבעוניות, בחלוקת השטח ובפעולת הציור. יש בציוריו של עודד חום, יש קרקע מוצקה ויש שמיים, יש אור יום או אור פנסים בלילה. אך לא מדובר פה בנוף פסטורלי כי אם במקומות של בנייה ותעשייה, שהקסם בהם טמון בדינאמיות ובהפתעה, ממש כמו ביצירה האמנותית עצמה. בשפה תמציתית, ובמריחות צבע דשנות הוא יוצר משטחי צבע אחידים. בציורי היום הצבעים מוארים ומסנוורים ונראים במלוא עוצמתם, עד כי אפשר לחוש בחום המתעצם מצינורות המפלט של הדחפורים והמלגזות. בציורי הלילה, הפנסים מאירים ויוצרים מראה דרמטי מקיר של מבנה, מדלת או מחלון, והחושך מכסה על האבק, על השומר העייף שבפנים, על הפסולת ועל האדמה המוכתמת בזפת.
אלה קליר-אריאל, אוצרת
12 ציורים מתוך התערוכה, בלא כותרת, אקריליק על קרטון 40X30 כל אחד, 2006
תמונות מפתיחת התערוכה, פברואר 2008, גלריה אלה, ירושלים.
חול, חצץ ומלט, אוצרת: מוניקה לביא, אוגוסט 2006, גלריה על הצוק, נתניה
עודד זידל מציג ציורים והדפסים שיצר בשנתיים האחרונות. בפורמטים שונים, ציוריו והדפסיו משרטטים את שולי האזורים האורבניים, אזורי תעשייה ואזורי בנייה, ובהם מערבלי בטון, מנופים, מבני תעשייה, טרקטורים [או דחפורים], משאיות וכן מראות עירוניים שונים – חזיתות בתים, פנסי רחוב, כבישים ומכוניות.
קרא/י עוד…
סגנון ציורו של זידל מתאפיין במשיכות מכחול מהירות, רחבות, מדויקות מתוך דחיפות, הנאה וביטחון. במידה רבה, הציור הוא הנושא. גוני הצבע, סוגי הקומפוזיציה, השליטה ברזי הפרספקטיבה – כל אלה באים לידי ביטוי. עבודותיו של זידל מתכתבות עם סגנון הציור הישראלי בראשית שנות ה-80, ובפרט עם ציוריהם רווי הצבע של גבי קלזמר ויצחק ליבנה, שפרצו לחלל הציור הישראלי לאחר שנים של יובש מושגי. לכאורה מדובר באנכרוניזם, אלא שלמעשה מדובר בפעולת גילוי. זידל, כעת בשנות ה-40 לחייו, החל לצייר לפני כשלוש שנים ומאז לא הפסיק. מעניין לעקוב אחרי התהליך של מי שלמד עיצוב גראפי בבצלאל בשנות ה- 80, וכעבור 20 שנה שב למחלקה לאמנות ולמורים שלימדו שם. את נקודת ההתחלה, שבה מתחילים לצייר, ניתן לבחור. סיבוב שני מתברר כאפשרי ומדובר בבשורה אופטימית לכל מי שמהסס לקפוץ לבריכת האמנות.
התאורה היא מוטיב בציוריו של זידל. בין אם טבעית או מלאכותית, מאור השמש או מפנס הרחוב, התאורה נוכחת כל העת. מהתאורה נגזרים הצללים, ומשחקי האור והצל יוצרים דרמה בתוך נופיו של זידל. תחושת הדרמה שעולה בהדרגה מתוך הציורים מתחדדת לנוכח היובש שבו הם מצוירים ותחושת האגביות כביכול של נושאי הציור. זאת משום שזידל יוצר דרמות מבלי להיות דרמטי. הוא מצליח לגעת בבדידות מבלי לגלוש לפאתטיות ועוסק במוות מבלי לומר עליו דבר במישרין
הדמות האנושית חסרה לכאורה. נופיו של זידל הם תפאורות חסרות שחקן ראשי, וניכרת בהם תחושת ואקום ומתח, שגואה מתוך הנופים הנטושים. אלא שנוכחות אנושית חודרת אל הציורים באמצעות רמזים פורמליסטים. למקצת הציורים נבחר פורמט רוחבי צר וארוך, והתוצאה היא תחושה מעט קלאוסטרופובית, מאיימת ואף מורבידית. אם המאונך הוא אות לחיים, המאוזן הוא סוג של מוות. הפרספקטיבות המכונסות מזמינות את הצופה להתכנס פנימה אל תוך הציור, ובו בזמן דוחקות שישאר בחוץ שמא ילכד בין קירות, גדרות, חומות וחזיתות מבנים שלא יאפשרו לו להגיע אל האופק. בציוריו של זידל השמיים כמעט תמיד נוכחים, בהירים ומוצפים אור, או כהים, מאיימים ורובצים על הציור. בדרך כלל הדרך אליהם חסומה. הציורים חותרים להגיע אל השמיים ולשם נמשך מבטו של הצופה, אלא שהשמיים הם משאלה בלתי אפשרית. בדרך לשמיים, שצבעם יוצר את מצב הרוח של הציור, תמיד ניצב מכשול. הדרך איננה פנויה ואי אפשר להתקדם עד לקו האופק. מרחבי השמיים הם המקום הרחב, הפתוח, הנושם של הציור, והם ניתנים בלגימות קצרות.
ציוריו של זידל מקורם בצילום. זידל מצלם את האתרים ולאחר מכן מתרגם אותם לציורים. מעניין לעקוב אחר תהליך שמאפשר לצופה להתבונן בפרשנות שמציע האמן למציאות. זידל מנקה מהמציאות את הפרטים והטקסטורות, משנה את הקומפוזיציה, עושה מניפולציות ב”דבר האמיתי” למען ניקיון חזותי שגובל בהפשטה. הניקיון שעושה זידל בנופים, התעלמותו מהדמות האנושית, תמצוּת הצורות, השימוש בבריסטול ובאקריליק, כל אלה חושפים ממש כפי שהם מסתירים. ומשלל הנופים, השמיים, אזורי התעשייה והמבנים העירוניים עולה תחושה חדה של ישראליות: משהו צחיח, חסר יופי במובן המקובל, שאינו סובל עודף רגש וחותר לתכליתיות.
מוניקה לביא, אוצרת
רוממה-תלפיות, אוצר: דורון ליבנה, דצמבר 2008, גלריה אגריפס 12, ירושלים
אחד הציירים האימפרסיוניסטים אמר פעם על גוגן: “אני לא יודע למה צריך לנסוע לטהיטי כשאפשר לצייר כל כך יפה ב-באטיניול”. באטיניול היה בפריס כמו רוממה, תלפיות בירושלים אכן בעודד – כדבריו – יש משקע אימפרסיוניסטי מובהק. את האתרים שהוא מצייר הואחי באופן קיומי,אקזיסטנציאלי, לא כמו תייר. הנופים של עודד אינם שכיות תמונה, אינם פיקטורסקיים.
קרא/י עוד…
סזאן (פוסט-אימפרסיוניסט אמנם) צייר שוב ושוב את הר סן ויקטואר; מונה צייר את הגן שלו בז’יוורני, רנואר צייר מסיבות שייט על גדות הסיין. כך רשם ג’אקומטי את פריס. הנופים האלה לא היו לציירים הללו בגדר “חוץ”: לא טהיטי,לא פסגות ההרים של קספר דוד פרידריך ולא נופי הים הסוערים של טרנר. האימפרסיוניסטים והפוסט-אימפרסיוניסטים לא עמדו ל נ ו כ ח סביבותיהם; הם הפנימו אותן כיוון שחזרו אליהן עוד ועוד, וציירו אותן במישרין, על הבד, בשעות האור, ללא רישומי הכנה, ללא שכבות-מצע ושכבות-ביניים של תזגיג, כפי שהיה נהוג עד אז. כך, על כל פנים, נעסו הציורים האימפרסיוניסטיים ה”קלאסיים”. התמונה האימפרסיוניסטית לא עמדה בין הצייר לבין סביבתו, היא לא היתה שחזור הסביבה (כפי שהיו,למשל,נופי ונציה ולונדון של קנאלטו) ולא הצגה רומנטית של כוחות טבע; הציור האימפרסיוניסטי היה יותר כמו טביעת-החותם של הסביבה על בד-הציור.
זו היתה דרך ההתרשמות – IMPRESSION התרגום המילולי של המונח הלועזי הוא “לחיצה”, “הטבעה”,
”טביעת חותם” זו היא משמעות המונח העברי “רושם” ומכאן: “רישום".
עיקר האימפרסיוניזם הוא הצבע וגם כאן הולך עודד בעקבות האימפרסיוניסטים. בשונה מהם, משיכות המכחול שלו אכספרסיוניסטיות באופיין, הצבע שלו יוצר אווירה ותאורה כללית קצת יותר משהוא מוסר את הצבעוניות המדוייקת של המושאים. הבדל עמוק יותר נמצא בבחירת אתרי הציור. האימפרסיוניסטים ציירו סביבות מיטביות, מעוררות אופטימיות, שמבטאות את מהלך החיים השליו, את “הטבע” במובן החיובי, האידילי (NATURE נגזר מלשון “לידה” ו-“צמיחה” בלטינית); ואילו באתרים של עודד נוכח המאוים, הריק, המנוגד לרווחת-הגוף ולמשך-החיים הפורה והבונה. עודד מראה את האלימות, על דרך מהפכת התעשייה, שהאדם השית על “הטבע”. בציוריו יש מה שהגוף אינו יכול לשאת בתנועתו החופשית, בנשימה. כאן אין שיט רוגע על מי נהר שקטים, אלא עקבות פעולתם של דחפורים. אלה הם נופי “ארץ הישימון”, שיירי הציוויליזציה וחורבותיה, שהותיר האדם על סביבו. הנוכחות האנושית כאן היא זו של נטישה ולא של הצטרפות והזנה הדדית של האדם וסביבתו. לפנינו איפוא נופים שכוחים. שכחה זו היא שמתהווה לנגד עינינו בציורים של עודד.
מה שנשאר בנופים שלו הוא מחסות ארעיים ואמצעי הגנה – ואמצעי חיתוך הסביבה וביתורה כגון גדרות, רשתות, מיכלים, מכולות, מבנים באמצע תהליך בניה או לפני הריסה, ואתרים תעשייתיים ריקים מנוכחות אדם.
בסופו של דבר, המסר האימפרסיוניסטי העיקרי הוא האינטימיות של אדם בתוך מה שהוא רואה – אינטימיות בניגוד להיזכרות ולהנצחה – ותחושת האינטימיות עולה גם מהציורים של עודד – רוממה ותלפיות הן שכונות שעודד עובר בהן כמעט מדי יום אלא שההבדל הוא זה: האינטימיות האימפרסיוניסטית היא אינטימיות של בן-הבית בסביבתו, שהוא משגשג בה ואילו בציור של עודד אין שום דבר הראוי לכינוי “בית”. זוהי אינטימיות של נווד, של חסר-בית, הנע ונד כמו קין שבנה את העיר הראשונה לאחר שגורש מקדמת עדן.
דורון ליבנה, אוצר
