אם אני הייתי מצייר, אלה היו הנושאים שלי.
גם אני הייתי משתמש בצילומים ויש להניח שאופן הביטוי היה דומה.
אצלי אולי זה היה יוצא קצת יותר מדויק, יותר תחום ויותר אדריכלי.
אמי זכרונה לברכה חשבה פעם שאולי אהיה רוקח,
בגלל הדיוק והפדנטיות שלי.
נעשיתי אדריכל ובהמשך צלם שמתעד מבנים גוססים
וגם אלה קשורים למבט, פרופורציות, דיוק, חוש מידה.

נמשכנו האחד ליצירותיו של השני וכך נפגשנו.
החיבור היה מיידי ולא מפתיע גם ברמה האנושית.
חיבור של שני אנשים יצירתיים, מכונסים.
שתי נפשות הנמשכות לסביבות מוזנחות, שרוב הבריות
אינן מחשיבות כמשהו שראוי בכלל להתעכב עליו,
סביבות המחביאות בתוכן תאונות,הפתעות,
צמתים בהם נפגשים צורות וצבעים, מפגשי חומרים ומפגשי יש ואין
היוצרים צירופים שממש מתחננים ש”יגזרו” אותם אל הבד
או אל נייר הצילום. יש במראות הללו מסתורין, אפלה,
גסיסה וגורל לא נודע בצד תמימות ורוגע.

דמדומים תעשייתיים הם גם דמדומים של גורל, של דחיקה, של עכשיו מהיר,
ישן מול חדש, מדינה המשנה את מאפייניה ויחסה לכל ובמהירות.
הדמדומים הם רב מימדיים, בנפחים ובחללים, בצורות דו ותלת מימדיות,
בין הכרה להזייה, בין שקט לרעש, בין צרימה להרמוניה, בין ראש ללב
בין בטן לעין ויד, בין שני יוצרים בגילאים אחרים, מרקעים שונים,
מתחומים אחרים ומערים שונות ולבסוף ומלכתחילה הכל מתחבר.

שרון רז

שרון רז הוא צלם, אדריכל, בלוגר, חוקר סביבה עצמאי המסייר,

מחפש ומתעד מבנים ותיקים ונטושים. מרצה ומציג בחללי תצוגה,
בחוגי בית ובמרחב הוירטואלי.

עודד זידל הוא צייר העוסק גם בצילום, רישום והדפס.
ציוריו מבוססים על צילומים של נופים תעשייתיים,
ואתרי בניה באזור מגוריו.