אין מדובר בציור פוטוריאליסטי או בציור שעוסק בחקר יחסי ציור-צילום, הצילומים אינם המהות כאן, הם משמשים את זידל כאמצעי עזר בלבד. נראה שהתערוכה תופסת את זידל על פרשת דרכים ומאפשרת לו לחשוף את התלבטויותיו בפני הצופה. ההבדלים בין הסדרות שיצר ניכרים, זאת למרות שבכולן מתוארים נופים דומים למדי. בסדרת הציורים הראשונה מבודד זידל כמה פרטים בנוף, ויוצר קומפוזיציות ארוכות ונקיות שמאופיינות במשטחי צבע שטוחים ואחידים. סדרת הציורים השניה עמוסה הרבה יותר, אם הסדרה הראשונה “ניקתה” את אתרי הבניה ממשחקי גוונים ומאלמנטים שאינם הכרחיים לציור, הסדרה השניה כמו מפצה על כך בשפע משחקי אור וצבע ובקומפוזיציות גדושות. שיאה של התערוכה טמון בסדרת הרישומים,שמקצתם הוצגו בחודש שעבר בבית האמנים. גם הרישומים מתארים את אותם מראות שוממים. אך נראה שהם כמו מיכילים ומביאים לכדי מיצוי את סך הפתרונות הציוריים שהוצעו בסדרות האחרות. לכאורה,אמצעי הרישום מוגבלים מאמצעי הציור,אך יש במוגבלות הזו גם יסוד משחרר, שחרור זה בא לידי ביטוי בעבודת המכחול הייחודית של זידל; כך מתגלות תנועות היד האוחזת במכחול, שנעות בין תנועות קצרות וקפוצות לבין תנועות ארוכות ונינוחות; בין מגע נוקשה ומסורבל משהו, לבין התנהלות שקטה ביד בוטחת. מתחים שהוסוו קודם מתחת למעטה הציור נחשפים ועולים עתה על פני השטח. הם טוענים את הרישומים בקצב אינטנסיבי כאשר לעתים זידל מצליח לאלף את המכחול ולעיתים המכחול מתגבר עליו, לעיתים הוא מוליך את המכחול על פי המתווה שהכין ולעיתים משתחרר לו המכחול כמו שד, וגורר אותו במסלול מכשולים תזזיתי ובלתי צפוי.

יונתן אמיר, אוקטובר 2005, עכבר כל העיר