האגדה אותה איירתי נקראת: "זיריאב מוסיף מיתר"

מה זו תרבות? למרות שכולנו משתמשים במילה הזו כל הזמן, התשובה לשאלה הזו אינה פשוטה. מצד אחד, תרבות זה כל מה שמגדיר ומבדיל חברה אחת מאחרת. מצד שני, יש משהו מיוחד שיכול להפוך כל אדם לתרבותי – נימוסין והליכות, הערכה לאמנות ושמירה על יחסים טובים עם הסביבה. בעזרת הדברים האלה כל אדם יכול להיות תרבותי, ואין זה משנה מאיזו חברה הוא הגיע.

במשך מאות השנים האחרונות, רבים היללו ושיבחו את תרבות אירופה. ואכן, בהחלט יש על מה לשבח; זו התרבות שהביאה לנו את יצירות הרנסאנס האיטלקי ואת המוזיקה הקלאסית של באך ומוצארט. מאופרה לבלט, מסעודות גורמה ולשמלות נשפים מרהיבות, בהחלט יש על מה לשבח את תרבות אירופה. אבל, מי הביא את התרבות לאירופה? האגדה הזו תענה על השאלה הזו.

לפני 1300 שנים, בירת התרבות העולמית הייתה העיר בגדד השוכנת בעירק. בין חומותיה המפוארות ורחובותיה המפותלים, העיר התגאתה בשפע של שירים מעודנים, מוזיקה קסומה ומרכזי לימוד והשכלה רבים. בין ספריותיה הרבות ניתן היה למצוא שירה ערבית מופלאה, ספרי מדע ופילוסופיה מיוון ומרומא ואפילו ספרי דת עתיקים מתרבויות פרס ובבל הקדומות. במקום הזה, בשנת 789, נולד אבו אל חסן עלי איבן נאפע, אשר בגלל קול שירתו המופלא זכה לכינוי 'זיריאב', שזה שמה הערבי של ציפור השיר השחורה השחרור.

כבר מגיל צעיר הוכיח זיריאב את כישרונו בנגינה ובשירה, בזכות זה, לא עבר זמן רב עד שהוא התקבל ללימודים תחת איסחק, הנגן המלכותי בחצרו של הארון א-ראשיד, החליף הגדול של הממלכה העבאסית.

איסחק לימד את זיריאב את אמנות הנגינה המורכבת על העוּד, גיטרה ערבית בעלת ארבעה מיתרים. לימודי הנגינה היו קשים מאוד: בנגינה המסורתית על העוּד ישנם סולמות רבים ומשקלים מסובכים ואיסחק המורה התעקש שזיריאב ילמד את כולם בדרך הנכונה ואך ורק בדרך הזו.

זיריאב הצעיר לא פחד מעבודה קשה. הוא התאמן במשך שעות רבות על הסולמות והמקצבים של מורו אבל משהו בכל זאת הפריע לו. בעודו מנגן הוא חש שמנגינות חדשות פועמות בליבו, כאילו שהעוּד עצמו מבקש להשמיע צלילים כמותם לא שמע מעולם.

המורה הנוקשה לא היה מוכן לשמוע על כך – לדעתו הייתה דרך נכונה לנגן ודרך זו היא אך ורק הדרך שלו. כל סטייה מדרך זו הייתה בעיניו חוצפה של תלמיד מרדן. כך זיריאב למד שאם ברצונו להתנסות בנגינה שונה, יהיה עליו לעשות זאת בחשאי.

בכל יום היה בא אל מורו, לומד את אמנותו בסבלנות כנועה של תלמיד נאמן ובכל ערב היה יוצא בחשאי מהעיר, יושב מתחת לעץ על שפת נהר הפרת ומנגן להנאתו מנגינות מוזרות וחדשות.

הוא נהנה כל כך מההתנסות הזו שהחליט אפילו להגדיל עשות ולשבור לחלוטין את כלליו של מורו – הוא נטל את העוּד שלו, פירק אותו לחלקיו והרכיב אותו מחדש, הפעם עם חמישה מיתרים במקום ארבעה. אם לא די בכך, זיריאב המציא סגנון נגינה חדש משלו, כזה שמשלב נגינה עדינה עם שירה מופלאה. היום אנחנו מכירים הרבה זמרים שמלווים את שירתם עם גיטרה, אבל בימים ההם דבר כזה עדיין לא נשמע, ונגינה ושירה היו עדיין אמנויות נפרדות.

יום אחד שאל החליף הגדול את איסחק המורה מי מתלמידיו מראה את ההבטחה הגדולה ביותר. איסחאק לא היסס וסיפר על תלמידו זיריאב שמשקיע בלימודיו בנאמנות ומנגן בדיוק כמו שצריך. הארון א-ראשיד הסתקרן וביקש שיביאו את העלם הצעיר לנגן בפניו. זיריאב הצעיר השיב שישמח לנגן בפני החליף, אך בתנאי שירשו לו לנגן על כלי הנגינה שלו. לא נשמע כדבר – בחצרו של החליף איש מלבד החליף לא הציב תנאים.

סקרנותו של החליף גברה על גאווותו והוא הסכים לתנאיו של העלם. מה רבה הייתה התדהמה באולם, כאשר זיריאב הציג בפני הקהל עוּד מיוחד שהתקין בעצמו ועליו חמישה מיתרים. אנשי החצר החלו להתלחש, מי זה השחצן הזה שחושב שהוא יכול כך להמציא מחדש את מה שאנחנו מכירים ואוהבים כבר שנים? אך כל הדיבורים הפסיקו כשהצעיר החל לנגן ולשיר.

מעולם לא נשמעו צלילים כאלה בין כתלי ארמונו של המלך. הנגינה האמיצה והשירה המופלאה של זיריאב  השתלבו זו בזו בעדינות ובטבעיות. דומה היה כי, בעזרת העוד, זיריאב פרט על רגשות הסובבים. הוא ניגן שיר שמח והקהל צהל בשמחה, הוא ניגן שיר עצוב והקהל החל לבכות בהתרגשות. דומה היה שנשמות המאזינים, שכה התרגלו למקצבים והסולמות המוכרים השתחררו לפתע מכלוביהן הארציים ונישאו אל על למחוזות השמורים לאנשים שזוכים להיחשף לאמנות גבוהה. כשסיים, החַליף ופמלייתו מיהרו לשבח את נגינתו ושירתו המופלאה וכולם שמחו בגאווה שזכו להיות בחברתו של כשרון כה גדול.

כולם שמחו, מלבד אדם אחד. איסחק הנגן המלכותי רתח מזעם. הוא כעס על החוצפה שבה הרשה לעצמו הנגן הצעיר לזלזל בכל חוקי הנגינה שלימדוֹ, ויותר מכך קינא לכשרונו. הוא ראה את ההערצה החדשה שתלמידו רכש וחשש שהוא עוד עלול להחליפו כנגן המלכותי. כך, נתון לכבלי המפלצת ירוקת העיניים – הקנאה, ציווה על זיריאב לעזוב את בגדאד תכף ומיד והזהיר אותו שאם יעז להראות את פרצופו בין חומות העיר – הוא ידאג שיחוסל. זיריאב המסכן, שקיווה כי מורו הגדול יהיה גאה בו, נאלץ לגלות מארצו.

שנים רבות נע ונד מעיר לעיר בודד ועני. הוא ניגן בדמשק, בקהיר ובטוניסיה ומכל מקום למד את הסגנון הייחודי שלו. למרות שכיסיו היו ריקים, זיריאב הצליח למצוא בכל מקום אנשים טובים שהעריצו את כשרונו ושילמו לו על נגינתו והבטיחו כך שיהיה לו מספיק כסף למחייתו.

באותו הזמן, בעיר קורדובה שבממלכת אנדלוסיה בספרד, לחאליף הגדול אל חָאכֶּם הראשון הייתה בעיה גדולה. בכל העולם הערבי סופר על התרבויות הנפלאה של בגדאד, קהיר ודמשק, ואף אחד לא דיבר על העיר שלו.

הוא רצה שקורדובה תהיה גם היא לבירת תרבות עולמית, כמו בגדאד, קהיר ודמשק, אבל איך הופכים עיר לבירה תרבותית? יועציו של אל חאכם סיפרו לו שישנו נגן צעיר המכונה זיריאב, שמנעים את חצרות המלכים בנגינתו – אולי הוא יוכל להביא את התרבות לקורדובה. החליף הסכים ודרש שבו ברגע תישלח לזיריאב הזמנה מלכותית.

זיריאב, שמאס בנדודים, שמח על ההזמנה וקיווה שבקורדובה ימצא לו בית חדש וקבוע. מאושר, יצא למסע הארוך מטוניס למרוקו, ומשם באנייה, דרך מיצרי גיברלטר, לספרד. כשהגיע אל שערי העיר קורדובה, גילה לתדהמתו שהחליף שהזמין אותו נפטר, ושאת מקומו ירש בנו עאבד א-רחמאן השני, שלא ידע דבר על הזמר הזר שאמור להגיע לעירו.

החליף החדש תהה על בואו של הנגן הצעיר וכשהוסבר לו שאביו הזמין אותו בתקווה שזה יוכל להביא קצת תרבות לעיר, החליט לכבד את זכר אביו ולהזמין את זיריאב לנגן בחצר המלכותית.

כשזיריאב נכנס לחצר החאליף חשכו עיניו; למרות שהייתה זו הבירה של ממלכת אנדלוסיה האדירה, האולם היה מטונף ואנשי החצר ישבו סביב שולחנות עץ גסים, צעקו זה אל עבר זה והרעישו כל כך, שלא ניתן היה לשמוע דבר מלבד המולה. אם לא די בכך אפו של זיריאב התמלא בניחוח חריף של זיעה וצחנה.

כל מוזיקאי שמעריך את אומנותו יודע שכדי להצליח יש לכבד כל במה שמזמינה אותו להופיע. עם ההכרה זו, עצם זיריאב את עיניו והחל לפרוט על העוּד ולשיר שיר עצוב ונוגה שכתב בנדודיו.

כשסיים ופקח את עיניו נדהם לגלות שהקהל כולו בוכה. איש מהם מעולם לא זכה לשמוע מוזיקה כה ערבה. רגשותיהם הגסים, שטרם עודנו באמנות הגבוהה המעדנת את הנשמה בקסמה, התפרצו מתוכם ביבבה. גם זיריאב התרגש, בכל מקום העריכו את נגינתו, אך מעולם לא זכה לראות קהל שמתחבר למוזיקה שלו בכזו מסירות. כשהמנגינה פסקה ודממה השתררה באולם, נפל החליף הצעיר על ברכיו והודה בתפילה לרוחו של אביו המנוח על המתנה הזו ששלח לחצרו.

כדי להכיר תודה על כך, ציווה שלזיריאב ינתן בית אחוזה גדול בעיר, ומשכורת חודשית של 200 דינרי זהב. סכום אדיר שהיה עד כה שמור ליועציו הקרובים ביותר של השליט. זיריאב הבין שמעתה לא יצטרך לדאוג לעולם לעתידו.

אסיר תודה, זיריאב שאל את השליט הנדיב מה ירצה בתמורה לשכר כה נאה? המלך השיב במילה אחת: "תרבות."

כך, זיריאב היה לאדם הראשון בהיסטוריה שזכה למשרת "שר התרבות". במסגרת משרה זו היה עליו להפוך את קורדובה לפנינה נוצצת של תרבות על מפת העולם.

תחילה זיריאב היה מאושר – לא רק שעושרו החדש הבטיח שיוכל לחיות את חייו כפי שתמיד חלם, עתה מעמדו יאפשר לו גם לעצב את הסביבה שבה הוא חי ולהיטיב עימה. והרי אלה הדברים עליהם חולם כל אמן.

לאחר מכן, כשהביט סביב, התרגשותו שכחה. הכול ישבו על רצפה מזוהמת. על השולחן היו אמנם מנות רבות, אך אלה היו תפלות וחסרות צבע ואם לא די בכך, הן גם היו מושלחות על השולחן בערמה לא נעימה לעין.

אם לא די בכך, המסובים לא נראו טוב יותר מסביבתם; זיריאב הסתכל בזעזוע כיצד כל אחד מהם נוטל חופן מזון בידיו, דוחף אותו לפיו, בעודו משוחח ומנגב את ידיו על בגדיו. כולם לבשו גלימות ארוכות, אפורות ומוכתמות, ולכולם היה שיער ארוך, אסוף בצמה מסורבלת שקצוותיה המדובללים בצבצו מכל עבר. אם לכאן היה עליו להביא תרבות – עבודה רבה ניצבה לפניו.

"שליט נדיב", פנה זיריאב אל עאבד א-רחמן השני, "הנני אסיר תודה מקרב לב על טובה זו שאתה מרעיף עלי. אך, במחילה, תסביר לי כיצד יהיה נאה בעיניך שאמלא את משרתי?"

החליף חשב על כך זמן מה. הוא הביט בזיריאב – בענווה האצילה שלו, בבגדיו הנאים ובנימוסיו השקטים, זוכר כל אותה העת את המוזיקה הנפלאה שלו ואת שירתו היפה, והשיב: "סלח לי שאינני יכול לעזור לך בשאלה זו. אין לי ספק שבכל הנוגע לתרבות אתה נעלה מכל אזרח אחר בקורדובה. אמרת שהנך אסיר תודה ואני משיב לך זאת – אינך אסיר אלא אדם חפשי – עשה כל העולה על רצונך, בתנאי שתעבוד על מנת להעשיר את תרבותה של עירנו."

משהו קסום מאוד מתרחש כאשר נותנים לאמנים חופש יצירה. פתאום כוונתם האחת נפתחת לאינסוף אפשרויות של השראה והם בוראים בכשרונם דברים שהעולם עוד לא ראה.

ראשית, זיריאב הקים את בית הספר הראשון באירופה למוזיקה, שירה ומחול. זה לא היה בית ספר כמו זה שהכיר מילדותו בבגדאד; לא רק למדו שם את החוקים הישנים והחשובים, אלא גם עודדו את האמנים להתנסות, לחדש ואפילו להמציא סגנונות חדשים בעצמם. בית הספר היה להצלחה אדירה ומשעריו יצאו נגנים רבים שמילאו את העיר בריקודים ובמנגינות ובשירה.

הכול היללו את זיריאב על תרומתו הרבה לעיר והודו לו מקרב לב, אך זו הייתה רק תחילת עבודתו. הוא ידע שהשמיעה היא רק אחד מהחושים של האדם ושאם ברצונו להעשיר באמת את תרבות עירו, יהיה עליו להעשיר גם את החושים האחרים. רק כך יוכל לפתח את הגדוֹלה שבאומנויות – אמנות עידון הנשמה.

הוא דאג לייבא את מיטב אוצרות המזרח לעיר – בדים מתדמור, ממוסול ומדמשק, ספרים מבגדאד ומקהיר, ותבלינים שונים מהודו ועד מרקש. הוא החליף את גביעי המתכת הישנים בכוסות קריסטל איכותיות, והכיר לסובבים את השימוש במפות וּבְמפיות שולחן.

מכיוון שידע שכל חלק מחיינו יכול להיות עשיר באמנות, החל מנהג חדש: במקום השולחן העמוס, מעתה יאכלו כולם ארוחה מסודרת ולה מנות שונות. תחילה, הסביר, יש לפתוח במרק כדי לעורר את התאבון, אחריו יוגשו סלטים שונים שילוו דגים או בשר, ולבסוף בקינוח מתוק, או פשוט באגוזים ופיצוחים. הוא אפילו המציא כמה מנות חדשות בעצמו. אלה היו כה טעימות שעד היום ניתן למצוא במסעדות מנות הקרויות על שמו.

אחרי חוש הטעם המשיך לחוש הריח. הוא ייבא בשמים שונים מרחבי העולם, ואף המציא סוג חדש של משחת שיניים בטעם מנטה, ואת הגרסה הראשונה שאנו מכירים לדיאודורנט.

אם לא די בכך, זיריאב החל לעצב את האופנה של עירו – לא עוד יהיו כולם לבושים בגלימות אפורות חסרות צורה, מעתה הכול יתנסו בבדים ובעיצובים שונים. תחת חסותו החלה אפנה מיוחדת לפיה לכל עונה יש את הסגנון והאופי שלה. בחורף אנשים לבשו בדים נושמים ומחממים, בקיץ גלימות לבנות ובוהקות, ובאביב צבעים עזים ושמלות רקומות בפרחים.

הוא אף הציג סגנון חדש לתספורות גברים: במקום צמה מסורבלת סביב זקן מרופט – שיער קצר ומסודר המעטר פנים מגולחות. לנשים, המציא את הפוני ועודד אותן להתנסות בתספורות מיוחדות. כך הפך זיריאב לאחד ממעצבי האופנה הראשונים בהיסטוריה.

לא עבר זמן רב וקורדובה הפכה לבירת התרבות והסגנון העולמית. ערים רבות החלו לייבא ממנה, בגדים ומוצרי טיפוח שלא ניתן היה למצוא בשום מקום אחר, וגם אומנים, טבחים ואנשי מקצוע שילמדו אותן כיצד להפוך את חיי תושביהן לעשירים ואת טעמם למעודן בדיוק כמו זה שזוכים לו תושבי קורדובה.

תושבי העיר הודו לזיריאב והפכו אותו לגיבורם הלאומי. הם שאלו אותו מניין שאב את ההשראה להמצאות כה רבות, והוא, בצניעותו המנומסת, השיב: "אני? אני רק הוספתי מיתר".

אגדות אמיתיות

רציתי לספר לכם קצת על המחשבות שלי מאחורי האגדה על זיריאב. כתבתי אותה בדיוק לפני ארבע שנים (ממש בדיוק!). באותו הזמן היה עדיין את השיח הערני סביב חבורת ערס פואטיקה Ars poetica ולא היה משורר בעיתון שלא נשאל בראיון לגבי עמדותיו הנחרצות על הנושא. כשעבדתי בזמנו על הספר "העיר" שלי התגלית הגדולה שלי הייתה שהעולם (יגידו השטוחלנדים מה שיגידו) עגול. ושמזרח ומערב הם לא מושגים קבועים של תרבויות נפרדות, אלא תוצאה של סדרה של מפגשים, בהם התרבות האנושית העבירה את השרביט של אורה מעם לעם על פני הכדור.

אני לא נוטה להאמין בהשגחה עליונה, בעיקר לא בכל הנוגע לעבודה. אבל לעמדה הנחרצת הזו, כמו לרוב העמדות שלי, יש סעיפים מקלים, אחד מהם נוגע לרגע הכתיבה. אחרת איך אוכל להסביר כיצד, במהלך חיפושיי אחרי "שר התרבות הראשון בהיסטוריה" בתגובה לשרת תרבות מסויימת, שסחטה את העניין הזהותני בעצמה, מצאתי את סיפורו של זיריאב – פרסי שעבר לעירק ונדד מבגדד עד מרוקו עם אומנותו, עד שהפך לשר התרבות של קרדובה באנדלוסיה (ספרד).

ככל שחקרתי עליו גיליתי עוד ועוד הפתעות לגביו. כל כך הרבה הפתעות שלא האמנתי לכך בעצמי: הוא הביא את הגיטרה לספרד! זו לא הייתה גיטרה כמובן אלא עוד, אבל משם גרסאות של הכלי נעו באירופה והמילה "העוד" או "אל עוד" הערבית הפכה ל"ל'אוד" ומשם ל"לאוטה".   אבל זו הייתה רק ההתחלה – הוא הקים את סית הספר למוזיקה הראשון במערב שגדולי המוזיקאים של המאה התשיעית והעשירית למדו שם, בניהן זמרת מוסלמית שהייתה כזאת כוכבת פרובוקטיבית שהיא הלכה ברחובות קורדובה בחיג'אב שקוף מוגנת לחלוטין בזכות שמה.

אבל זה לא נגמר שם – הוא היה גם שף, ומיוחס לו המעבר מהסגנון המרוקאי של שולחן פתוח מלא במנות, לסגנון האירופאי של תנועה ממנה למנה שמתחילה ממרק ונגמרת בקינוח. זה ממש לא נשמע הגיוני, ואז מגלים שיש מסעדות בכל העולם שנקראות "זיריאב" (אפילו ברמאללה) ושלמנה המוכרת של תמרים עם אגוז בפנים קוראים "תמרים בסגנון זיריאב".

הוא אפילו היה מעצב האופנה הראשון ואחראי בין השאר להמצאת תספורת השיער הקצר לגברים, ואפילו (אני לא צוחק) להמצאת הפוני.  אם זה לא מספיק מיוחס לו סוג חדש של משחה לריח פה בטעם נענע, ואת הגרסה הראשונה בהיסטוריה לדיאודורנט.

עכשיו, בתור המחבר של "אגדות אמיתיות" יש לי חובה מסויימת כלפי קומץ הקוראים שלי, שלא לזרוק כאלה הצהרות לאוויר בלי גיבוי רציני. הרי, רוב התיאורים האלה הגיעו מאתרים של מורשת מוסלמית שמצאתי ברשת. אז התחלתי לחפש פרטים במחקר האירופאי – אלה תמיד רוצים להראות שהם המציאו את הכל לבד בלי עזרה נכון? אז לא. אתם לא מבינים באיזה שוק הייתי כשראיתי איזה קונצנזוס מוחלט יש לגבי הסיפור של הדמות הזו. פרופסור ג'ויס סליסבורי, אחת המומחיות הגדולות להיסטוריה של ספרד בימי הביניים, חזרה על אותו סיפור שקראתי לפני. כך עשו גם פרופסור אמון גרין חוקר האיסלאם, ואפילו פרופסור תיאופלו רואיז שבדרך כלל אוהב לשבור קונצזוסים.

בשוק מהתגלית הזו התיישבתי לכתוב את האגדה. שנה אחרי כן, במסיבת ההשקה של הכרך הראשון, בחרתי שזו תהיה האגדה שאקריא לקהל הבאים, בליווי העוד של Gilad Vaknin הנפלא מההרכב Ecoute אקוט שגם, כמוני האמינו שהדרך לדבר על תרבות מזרחית עם ילדים היא ביצירה של תרבות מזרחית לילדים. אגב, כל כך אהבנו את המוזיקה שגלעד ניגן לאגדה הזו, שהשתמשנו בה אחר כך בפרק של הפודקאסט שסיפר על אל חסן – המדען הראשון. לאחר מכן הגיעה העבודה על הכרך השני ואת האגדה הזו נבחר לאייר הצייר הענק Oded Zaidel , שהיה בין הראשונים להיכנס לרשימת האמנים של הכרך החדש. הוא התאהב באגדה הזו ובחר לשמחתי הרבה לתת לה צבע בכשרונו הרב.

והנה, ארבע שנים חלפו והאגדה הזו הגיע לפודקאסט, וכבר לאוזניים של אלפים ברחבי הארץ. מקווה שגם לאוזניים שלכם.