בתערוכתו הנוכחית של עודד זידל האמן מרחיב את עיסוקו הטרי יחסית בציור דמויות, לאחר שנים בהן היה מזוהה בעיקר עם ציורי אתרים ריקים מאדם. בדומה לאותם ציורים קודמים, גם כאן ציורי הדיוקן והקבוצה מאופיינים בחלוקה למשטחי צבע עם מחוות גיאומטריות/אדריכליות. בציורי הדיוקן, שרובם נעשה בצל מגיפת הקורונה, ניכרת השפעה או התייחסות לציוריו של אורי ריזמן: מיעוט השימוש בהצללה, השטחה של קפלי הבד, נגיעות הכרחיות בתווי הפנים כדי לאפיין את הדמות, ותו לא. לפעמים, כשנדמה לאמן שצורת הראש, השיער וקווי המתאר של הפנים די בהם לאפיון הדמות, הפנים נשארים ללא תווים כלל. יונה וולך היתה אומרת על כך: "הפנים היו הפשטה… וזו היתה היצירה".

אבל לציוריו של זידל ייחוד משלהם. זה איננו ציור ישיר של מודל אלא ציור מתוך תצלומים, ברובם תצלומי סלפי שנעשו על-ידי אשתו, אמנית אף היא, בנסיבות ביתיות ופרטיות, או באירועי פתיחה של תערוכות. מדובר אם כן בתיווך כפול – קודם צילום של הדמויות באופן קבוצתי, ואחר כך בידודן מהקבוצה וציורן על בד. המשפחה הגרעינית כמנוע ליצירה חשובה לאמן והיא מוצאת את ביטויה בציורי שני ההורים והבת, שחלקם מוצג כאן, ובעצם השימוש בצילומי הרעיה כחומר גלם ליצירה. מהגרעין המשפחתי נוסקים הציורים אל הגרעין החברתי, אל מעגל החברים והקולגות שזוכים, לאחר פירוק התמונה הקבוצתית, כאמור, לטיפול אינדיבידואלי.

בבואו לדון בציור הקבוצתי העצמי, זה שנועד להנציח את הרגע ולהעיד על חוויה משותפת, זידל מרחיק עדות עד לאמני מופת כדוגמת דייגו ולאסקז. לאס מנינאס, יצירתו הידועה של האמן הספרדי, מהדהדת בציורי הקבוצה של זידל. רוח היצירה הזו, שמאפשרת לצופה לחוות סצנה מרובת דמויות גם מנקודת מבטו של הצייר וגם מנקודת המבט של המצוירים, שורה על ציורי הקבוצה של עודד זידל, ובכך מאמצת אותם אל תוך רצף היסטורי של תיעוד והנצחה, עדות להיותנו רקמה אנושית אחת, על אף פערי הדורות ונסיבות הקיום.