במשך תקופה ארוכה ביקרה לנה זידל במנזר המצלבה בירושלים, שהתה במקום, התיידדה עם הנזירות והנזירים המתגוררים בו וצילמה את המנזר מזוויות שונות ובשעות שונות של היום. מששבה לסטודיו החלה לרשום את המנזר, וליתר דיוק לא ממש את המנזר אלא את צלליתו, למעשה לא את הצללית עצמה אלא את דימוי הצללית כפי שנשמר בזכרונה של האמנית. את הרישומים יצרה מהזיכרון תוך שימוש בטכניקת פרוטאז’ הנוצרת במשיחת הפחם ע”ג נייר המוצמד לפני שטח בעלי טקסטורה. הבליטות והסדקים בלוח העץ המונח מתחת לנייר, מיתרגמים במקרה זה לרישום מחוספס ועשיר המהווה דימוי אינדקסיקאלי של מצע העבודה. כפועל יוצא מכך, לא פחות מכפי שהרישום של לנה זידל מתאר את צדודית המנזר שנצרבה בזכרונה, הוא מסמן הלכה למעשה את תנאי השטח של היווצרותו, את המכשולים, התפניות האקראיות והכתמים הבלתי-צפויים שמאפיינים את תשתיתו. התוצאה היא רישום בגושים כהים המתחקים אחר קווי המתאר של המבנה, קירות תומכים שנטמעים בדימוי העמוס, פרטים שנבלעים בטקסטורת הרישום הפרוטאז’י ומבטלים גבולות בין מושא הרישום לרישום כמושא.

כמבנה אבן ימי-ביניימי גדול ומוקף בשטח פתוח בלב ליבה של העיר המודרנית, מרכז העיר לפניו וגבעת השלטון ומוזיאון ישראל מאחוריו, פועל מנזר המצלבה במעין טריטוריה נבדלת. הרישום של זידל משתמש באתר היחודי כדי לבצע מהלך כפול: מחד הוא מנצל את הניתוק שלו על מנת לנסות לייצר אוטונומיה ארעית – מרחב התבוננות המאפשר בחינה מדיטטיבית של הרישום בכלל ורישום הנוף בפרט, במנותק מהקשרים פוליטיים מקומיים (שמהווים יסוד מרכזי בעבודות אחרות של האמנית).
מאידך מבקש הרישום לנכס את המקום, לגאול אותו מניתוקו, להקנות לו זיקה ובעלות ובכך גם למקם אותו מחדש ולבטל את האוטונומיה שהוענקה לו. כפועל יוצא מפעולת ההתחקות והרישום הפרוטאז’י נוצר מקום נטול מקומיות המביע ניסיון ללכוד משהו מן הרוח החמקמקה שהאתר משרה על האדם השוהה בו, ובו בזמן עדות לקושי לעשות כן. אולם לרישום הפרוטאז’ יש משמעות נוספת ומהותית: הפעולה המכאנית והרציפה הנוצרת בד בבד עם צמצום האמצעים החומריים למינימום מחייבת צלילה – מחיקת הידוע והמוכר והתמסרות למסתורין הכרוך באי הידיעה כיצד תראה התוצאה. זידל מתארת זאת כוויתור על ודאות ובהירות לטובת חוויה רוחנית שפעולת הרישום מהווה צינור המוליך לעברה.
גם עודד זידל עוסק בצמצום. ציוריו הולכים ומשילים מחוות ציוריות, ניואנסים ודימויים מורכבים שהופיעו בעבר בעבודותיו, לטובת מילון צורני וצבעוני רזה ומאופק – אוסף בסיסי של צורות שבלוניות הניתנות לשיבוץ בתפקידים שונים בכל פעם מחדש. פעם העיגול הוא ראש, פעם פנס ופעם ירח. פעם המלבן הוא בניין, פעם משאית ופעם פני שטח טופוגרפיים, פעם המרובע הוא חלון, פעם מסגרת ופעם צורה כשלעצמה. זהו ציור הנראה כהבטחה לציור – מין קופסת פאזל שהתמונה המודפסת עליה מציגה את הדימוי שיווצר בהרכבת החלקים שמונחים בפנים. פאזל הוא גם אסוציאציה שעולה מהתבוננות בציורים, שהדימויים המופיעים בהם לוקטו ממגוון מקורות השפעה שונים ומרוחקים – נופי הספר האמריקאי, עירוניות ירושלמית, קונסטרוקטיביזם רוסי, מינימליזם נקי ומראות תעשייתיים, צורות גיאומטריות אמורפיות שהפכו לדמויות אדם העומדות מול צורות גיאומטריות דומות שהפכו לנוף.

אם הציור של עודד זידל נראה כהבטחה לציור, הנוף המופיע בו נראה כהבטחה לנוף. זהו נוף של פרסומת המזכיר דימויים טלוויזיוניים וגרפיים משנות ה-50. על פניו הציורים נראים כדימויי מסיכה. בדומה ל”עקרת הבית המאושרת” מן הטלוויזיה, גם הם מציגים את מה שנראה כשבלונה או מעטפת, אולם בניגוד לדימוי עקרת הבית המאושרת, דימוייו של עודד זידל אינם מבקשים לדחוס את הדרמה המתחוללת מתחת לפני השטח לתבניות של שלמות הרמטית. באופן מפתיע, חרף האטימות של הדימויים הסכמטיים יש בהם רוך וחמלה. התעשיה המופיעה בהם אינה מנוכרת, הנוף המגודר אינו מאיים והדמויות השבלוניות אינן חסרות אופי. כך, אף שמדובר בציורים המבוססים על סכמטיות אלו ציורים שפוגשים את הסכמטיות בגלגולה המאוחר, כשהיא משוחררת מהבטחות אוטופיות שייצגה בראשית המאה ה-20 ומן הצורך להסוות את זרמי הנגד הגועשים תחתיה שנוצרו חצי מאה מאוחר יותר. השחרור מאידיאולוגיות מוצהרות ומשחקי תפקידים מותיר את הציור של עודד זידל “פנוי רגשית”, וככזה הוא כמובן מלא ברגש.

יונתן אמיר, אוצר