הציורים שלמעלה הינם מבחר מתוך ציורים שלי מהשנים 2023-2019

10 הציורים הראשונים מבוססים על תצלומים שרובם צולמו על ידי אשתי, האמנית לנה זידל, בפתיחות של תערוכות ובאירועים חגיגיים אחרים והועלו אל הרשתות החברתיות. בעידן הרשתות החברתיות בו כולם מצלמים הכל, הרבה, בכל מקום ובכל זמן והתודעה אינה יכולה להכיל את זרם הדימויים הבלתי פוסק אני מציע מהלך הפוך: בחירה של דימויים משמעותיים עבורי מתוך השטף, מבט נוסף בי ובאנשים הקרובים אלי, עצירה, השתהות, עיבוד, התבוננות.

בציור בסטודיו (2022): אני מופיע ועל הקיר מאחורי תצלומים שהם מקורות ההשראה לעבודותי, בהם פורטרט עצמי של אורי רייזמן, צילום של בתי נטע ועוד. סלפי 3 (2019): צויר בעקבות תצלום של האמנית לוסי אלקיויטי – לנה מצלמת בפתיחת ארוע אמנות בבית הסופר, תל אביב, 4 לדצמבר 2018, אני משמאלה, מימינה האמנים יוסי וקסמן, נולי עומר וישראל דרור-חמד. סלפי 4 (2019): צויר בעקבות התצלום שצילמה לנה ומתואר בסלפי 3. בציור אנחנו (2019): מופיעים לנה אשתי, נטע בתי ואני, בעקבות צילום שצילם ידידנו, האמן מקס אפשטיין במסיבת יום ההולדת שלי בביתנו, ירושלים, אוגוסט 2018. הציורים איציק (2019), עופר (2019), נטע (2021), מקס (2021), בוריס (2020), שי (2021), הם דיוקנאות של חברים, ברובם אמנים, ושל קרובי משפחה המבוססים על תצלומים שלנה צילמה.

10 הציורים הבאים מבוססים על תצלומים מאלבומי התמונות המשפחתיים. העלעול באלבומים בעקבות פטירת אבי מקורונה לפני כשנתיים כחלק מעבודת האבל, ההתרפקות על הזיכרונות והחרדה מהיעלמותם הביאו אותי ליצירת סדרה זו. התצלומים שבאלבום מנציחים אירועים בחיי המשפחה. לצלמים לא היו יומרות אמנותיות ובתצלומים יש עבורי משהו מאד עמוק, מרגש ואותנטי. הצילום אז היה אירוע חגיגי ונדיר. התצלומים תיעדו אירועים בחיי המשפחה כפי שבני המשפחה רצו שיזכרו. התצלומים שבחרתי כנקודת מוצא לציורים שלי חושפים רגעים אינטימיים ומשמעותיים עבורי בביוגרפיה של משפחתי ושלי ובהם:

בר מצווה (2021): חגיגת בר המצווה שלי, ירושלים, 1973.  

ירושלמים בים (2021): סבי וסבתי עם אבי, אפרים בן השש ואחיו בן הארבע, ראשון לציון, 1943.

היום הראשון (2022): בעקבות צילום שצילם אבי בכניסה לביתנו ברחוב תל חי, אני לפני היום הראשון בכתה ב' ויעלי אחותי לפני היום הראשון בגן, ירושלים, 1967.

פורים בגן סימה 1 ו-2 (2022): מסיבת פורים בגן הילדים, אני מחופש לארנב, ירושלים, 1963.

באמצעות הציור אני שואף לומר משהו מעבר למה שהתצלום מוסר, עבורי הוא אקט של חופש בו אני פורם את החשיבות של הרגעים החגיגיים, מותח את גבולות הציור הריאליסטי ויוצר סצנות שיש בהן הומור והגזמה. הצבעוניות מועצמת ומומצאת מחדש, החללים ויחסי הגודל עוברים שינוי, ועיצוב הדמויות הופך תמציתי ולעיתים גרוטסקי.